יש מכתבים שאין הרבה מה לאמר עליהם אלא להודות על שנשתמרו ושזכינו לקרוא את המילים שהוחלפו בין שתי נשים כה מרשימות בשירה העברית.

קשה לחשוב על שתי משוררות הפוכות יותר באופיין ובשירתן אך כבר מפגישתן הראשונה גילו את אחוות היתמות והשירה. אמנם הקשר שנוצר ביניהם הסתכם בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם הייתה חשיבות ספרותית אדירה.

בשנת 1965 הפגישה מבקרת הספרות והמסאית עזה צבי בין זלדה ובין משוררת אחרת, יונה וולך הצעירה וכך תיארה עזה צבי את המשך המפגש:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

וכך לקחה יונה וולך הצעירה, שטרם פרסמה ספר משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה.

המפגש הזה הוליד את ספרה הראשון של זלדה, "פנאי". עם הוצאת הספר הפכה המשוררת האלמונית בת ה-53 לחגיגת העולם הספרותי הישראלי. היא שמחה על הצלחת ספרה אך הובכה מתשומת הלב שהורעפה עליה. ביתה הדל הפך ל"חצר" אליה עולים צעירות וצעירים רבים לרגל, בדיוק כפי שעולים מאמינים אל חצר בן דודה, מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ' והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד.

הייתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית. מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בכמה מפגשים ספורים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. סיום היחסים היה כשיונה וולך פרסמה את שירה הפרובוקטיבי ”תפילין". זלדה החרדית לא יכלה לקבל את השיר בו וולך מאוננת עם תפילין וניתקה קשר. שתיהן נפטרו סמוך זו לזו.