מכתב שנמצא על שולחנו של המשורר אנדד אלדן וניצל ע"י צוות מכון גנזים אחרי ה 7 באוקטובר במבצע חילוץ של ממש. כמו החיים שלנו מאד, גם המכתב הזה קיבל משמעות אחרת מאז אותו יום.

אנדד אלדן היה איש הנגב. מחלון ביתו הוא מתבונן בעזה ובמחנות הפליטים ומצד שני שומע את פחד הילדים הממהרים להסתתר במקלט בקיבוצו. אנדד האמין כל חייו בפתרון לסכסוך ובחיים ביחד עם שכנינו. מילדות הוא גדל עם האמונה, גם בימים הקשים ביותר, אנשים הם אנשים וכן השבר היה בעל אופי מיוחד, עמוק גם אם בני הזוג ניצלו בדרך נס ולא נפגעו פיזית. אנדד חי כיום רחוק מבארי ובכל נימי נפשו מחכה לחזור לשם יום אחד.

כך מתארת אדיבה גפן את הגעת המכתב אל הארכיון, שבועות ספורים לאחר ה-7 באוקטובר:
"יום שישי. על הקו רני, אחיה של שרי אלדן. הארכיון של המשורר אנדד אלדן נשאר נטוש בבארי. האם תרצי לצאת לשם ולאסוף אותו? לרגע לא היססתי. ודאי שמוכנים, מתי יוצאים לדרך. ארבעה ימים לאחר מכן בברכת שרי אלדן ובאישור הצבא והמשטרה יצאנו לעוטף. היינו ארבעה מאנשי מכון גנזים, אלי הצטרפו בועז, דוד והילה, ארבעה אנשים שיצאו לדרך להציל את הארכיון שננטש בקיבוץ בארי. כשהגענו למקום מצאנו קיבוץ נטוש. דומם שריח המוות עלה מקירות הבתים השרופים וההרוסים. בין קירות מחוררי כדורים, זכוכיות מנופצות, חלקי רהיטים שבורים, מצאנו את דפי הארכיון שהיו מפוזרים בכל חלל הבית. למרצחים לא היה עניין בשירה או ספרות.
איש לא דיבר. רק קול התותחים וירי הטנקים חתך את הדממה. היה עלינו לעבוד במהירות. כאילו הזמן נגדנו. במשך שעות לקטנו באהבה כל פיסת נייר, כל טיוטה, כל שיר, כל מאמר ומכתב שנאספו ונארזו בארגזים. הארכיון ניצל."