סדרת המכתבים הדרמטית ביותר בה נתקלנו. שלושת המכתבים הראשונים, בנאליים למדי וכמעט חסרי ענין. אך זהו המכתב הרביעי שגורם לעלילה לשנות כיוון באופן קיצוני ומטריד.

סדרת המכתבים הזו אינה קשורה זו בזה, גם מרחקי הזמן גדולים מאד, משנת 1940 ועד 1954 . ככל סופר, מבקש נוח להתקבל לשורות אגודת הסופרים והאגודה שמחה לקבלו לשורותיה. תנאי הקבלה הם לפחות שני ספרים, המלצות וועדת קבלה. חלק מפעילות אגדות הסופרים היא לסייע לסופרים במצוקה ונוח פונה ומבקש את עזרת האגודה בהלוואות וערבויות ונענה בחיוב רוב הזמן.

נדמה כי יום אחד המשורר נעלם. חברי האגודה המודאגים פנו לסופר חיים תורן, חבר האגודה שהתגורר בירושלים והיה פעיל בסניף הירושלמי של האגודה, כדי לנסות ולגלות מה עלה בגורלו של שטרן. באגודה ידעו ששטרן עומד בפני משפט על מקרה בו ניסה לחנוק מישהו. רק לאחר מכן התברר שאכן הוא נמצא בבית חולים לחולי נפש ולא בבית הכלא. 

שטרן (1912-1960) היה משורר, מתרגם ואיש ספרות מן המעלה הראשונה. – דמות יוצאת דופן — אימפולסיבי, אובססיבי, טוטלי ורגיש בצורה בלתי רגילה, יחיד בודד ומוזר בתוך חברה אוניפורמית ולוחצת. הוא שמע קולות וראה מראות. לקולות קרא נקישות ולמראות — רמזי אור. בשלב מסוים בחייו, עשר שנותיו האחרונות, אף החל לפעול על פי הקולות והמראות הללו, כמין קודים המצווים עליו מה לעשות כצו אלוהי או כחזון נבואי, כמי שמתקשר עם ישות עליונה.

בשנת – 1953 הוא ניסה לחנוק את הספרן בקיבוץ רמת רחל, כיוון שלא רצה להשאיל לו ספר. הוא נשפט ונשלח לכלא ואחר כך לבית חולים לחולי נפש. הוא נחשב למקרה הראשון במדינה הצעירה של אדם שנשפט על אי־שפיות זמנית. בזמן שהותו בכלא הוא ערך כתב עת של תשעה גיליונות בשם "הד הכלוא". לבסוף השתחרר מהכלא והתאבד בשריפה בבית-החולים לחולי נפש בבת ים ב– 1960.